"ההרצאות הבאות שלי נקבעו..."
הסדנה הבאה כבר התמלאה בנרשמים, הספר הראשון הועבר לתרגום לאנגלית, הספר השני נשלח לעריכה והפגישות לחודש הקרוב תואמו.
ואז התהפכתי עם האופנוע.
ברגע הראשון על הקרקע חשבתי שהנה – עוד רגע אאסוף את עצמי ואקום על הרגליים אבל…
הראש כבר ידע, זו לא עוד אחת מהנפילות שבהן אני עפה מהאופנוע וקמה על שתי רגליים, כואבת, אבל גם קצת גאה.
הפעם הרגשתי את זה, כמו בהילוך אטי, איך הרגל שלי מסתובבת לכיוון שבו היא לא אמורה להסתובב, ואיך העצם נשברת תוך כדי התהפכות.
פעם אחת בכיוון אחד, ופעם שנייה כשהאופנוע נוחת עלי, לכיוון השני.
"לאאאאא!!!!!!!" זה כל מה שעובר לי בראש. זה לא קורה לי! לא עכשיו! זה קרה לי.
שכבתי על הקרקע והתרכזתי בלנשום. באמבולנס עוד נתתי הוראות. במיון התחלתי לצרוח. ובדרך לניתוח כבר הרשיתי לעצמי לבכות.
